ריבונות הטוב

לא למדתי פילוסופיה באופן שיטתי ומסודר, וודאי שאינני יכולה לטעון למומחיות בנושא זה, אבל מהמעט שאני יודעת, תחושתי העולה למקרא הספר הצנום והנפלא של מרדוק שתורגם לראשונה לעברית בתרגום מצוין ושקוף, היא שלוּ סוקרטס (בתיווכו של אפלטון) היה פוגש את מרדוק הוא היה לוחץ את ידה ומברך את היצירה שיצאה תחת ידיה. לעומת הקריאה העמומה בהוגים ובפילוסופים מודרניים, המשכיחה לפרקים את העניין שלשמו התכנסנו באולם הקרוי "פילוסופיה", הקריאה ב"ריבונות הטוב" חותרת אל המטרה שנושאה הוא "כיצד לחיות חיים טובים". מדובר בספר הדרכה שאיננו, ולו לרגע אחד, נופל למלכודת הניו אייג' וערש הקלישאות כפי שאפשר היה לחשוש מהמושג "הדרכה".

הספר של מרדוק מציג את השאלה "כיצד לחיות טוב" באופן ברור ומטאפורי כפי שאולי רק סופר ובעל מלאכה יכול לעשות. כאשר מתנגדת מרדוק לטענה בדבר חשיבותה הבלעדית של ה"פעולה" וה"מעשיות", היא מוכיחה שגם בעזרת כוונה ומחשבות ניתן להעביר תהליכים, כפי שבעצם כל אמן עושה באופן אינטואיטיבי עם היצירה שלו.

עניין נוסף ששבה את לבי והחזיר סומק ללחיי, הוא שיבתה של מרדוק אל קדמונינו שלא נואשו מקיומנו עלי אדמות וששברו את הראש כיצד להשיג VIRTUS, שבעברית מתורגמת ל"מידה הטובה".

באופן ממזרי ושובה לב עוקצת מרדוק את פרויד (…"הוא נותר המדען הגדול ביותר בתחום שייסד…") על הפיכתו את הנפש ככלי לשימוש המדע, שימוש שלמעשה אין בו כל תועלת, משום שהמדע ככלי אמפירי איננו יכול לנהל את המוסר. על כן מציעה מרדוק משהו אנטי פרוידיאני בתכלית והוא לא להתמקד בעצמנו, אלא להיפך, להסיח את הדעת מעצמנו. ובאיזו הסחת דעת מדובר? בכזו הנשענת על קריאה ושימוש בטקסטים ספרותיים שאינם נחשבים שימושיים.

למעשה, קיבלתי אישור להתעלות שאני חשה בכל עת שבה אני לומדת לטינית ועומדת, כפופת ראש, בפני הסמכות שלה. לאנשים שתוהים מדוע אינני לומדת ספרדית או איטלקית או משהו שימושי אחר אינני יכולה להסביר התעלות זאת מהי.

למעשה, מרדוק משווה את הסחת הדעת היצירתית והלא "שימושית" הזאת למושא הערצתו של אפלטון- המתמטיקה. המסקנה הזאת מדהימה ויכולה להציע פריצת דרך של ממש בריפוי הנפש. אעיד על עצמי שבתקופות קשות, מחזה אחד של שייקספיר היטיב עמי והציע לי נחמה לא פחות מאשר כל אמצעי אחר. עוד טוענת מורדוק שהסחת הדעת הספרותית הזאת היא בעצם מוסרית, שכן לעולם ספרות באה מהמקום הפרטי, ואילו פילוסופיה, בכללותה, היא משהו כללי ורחב מאוד, מעין שבלונה במידות סטנדרט המותאמת, במקרה הטוב, לחלק מתושבי כדור הארץ.

בספרות לעומת זאת, השימוש בשפה ספציפית והירידה לפרטים מעידים שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו ודרכו בלי להיות "מוכל" מראש. ובכלל, אם מזכירים ספרות, כדאי לציין שהעובדה שמרדוק סופרת, היא רק לשבחה. כאשר היא מדברת על תהליכים היא נוקטת בקונקרטיזציה. כאשר מזכירה מטאפורות ודימוים, היא לרגע אחד לא נמצאת אי שם, בממלכת ערפילי הטוהר, ובהקשר זה כדאי להפנות את הקורא לספרו של הבלשן גיא דויטשר "גלגולי לשון" המדבר על הצורך והכורח במטאפורות.

הנחה אחרת שמעלה מרדוק היא לגבי מוסריותו של בעל המלאכה והאמן. היא מסיקה שהוא בהכרח טוב ומוסרי. בנקודה זאת אני חולקת על דעתה, אלא אם נעשה כמנהג הסוקרטי ונתהה על שורשי הגדרת המוסר. אם הגדרה זאת תייתר תכונות כאנטישמיות, גזענות, סוציופתיות וכו', המאפיינות לא מעט מהיוצרים המעולים הקלאסיים, ייתכן שיש צדק בדבריה. הדרך היחידה שלי להסכים עם דבריה בנקודה זו, היא אולי לכך שכוונתה שבשעה עצמה שבה האמן ובעל המלאכה משייף את אומנותו, הוא נוהג במוסריות מכיוון שהוא יוצר ומתפקד בתוך המסגרת השרירותית של החיים.

את הספר היפהפה הזה חותמת מרדוק בקביעה שרק אדם שפל רוח זוכה, אולי, במידה הטובה, וקביעה זאת בעידן שבו אולי, יותר מכל, קשה להשביע את גרגרנותו של העצמי, היא חתרנית מאין כמותה.