23 בינואר 2019
כל פרסום ותרגום לעברית של ספר בן המאה התשע עשרה, הוא מעשה אמיץ וחתרני המכיר בזכות קיום לעיירות קטנות, למחלות רומנטיות, לעוגות ספוג, לדמויות בלתי נשכחות וליתרונותיהן המובהקים של הכרכרות והרכבת, יתרונות שאינם מצויים תדיר בספרות המודרנית ושפעמים רבות מעמידה דמויות מפוהקות מול קוראים מפהקים.
ספר שנפתח ב"ראשית כל, בקרנפורד שולטות האמזונות", פשוט לא יכול להיות גרוע, ואכן קרנפורד היא יצירת שובת לב, כפי שאמר אחד, דיקנס, שהכרזתו מתנוססת בראש עטיפת הספר. אפשר להבין את דיקנס: כמעט מההתחלה מלווה אותנו פולמוס סוער מאוד שמתחולל באחד מהסלונים הנחשבים של העיירה הקטנה, ובמרכזו השאלה הרת הגורל איזה סופר טוב יותר: דיקנס או ג'ונסון. התשובה תתגלה עד מהרה ותימצא בין פסי מסילת הרכבת.
עלילת קרנפורד מסופרת בטכניקת "מספר-עד" בגוף ראשון. אולם מרי סמית, הדמות שמוסרת את הרשמים, איננה מחשיבה את עצמה, היא מסתתרת מאחורי אביה ומדברת על עצמה לעיתים רחוקות כל כך שהקוראים נמצאים איתה ועוקבים אחר נפתולי העלילה שמתרחשים בחדרי אירוח נחשבים ונחשבים פחות, בין משחק פרפרנס אחד למשנהו.
נפתולי העלילה- הכוונה לרשמי רשמים והצצה על דמויות ויקטוריאניות, גברות כבודות והגיגיהן הנפוחים, משרתות פוחזות ואדונים שבזים לכל מערכת של כללי נימוס. נמצא כאן פרה הצועדת בפלנל אפור, מתפעמים נעמוד מול רגע הולדתה של המטריה (שקרויה כאן "תחתונית על מקל") ומול פירוט דקדקני של כל סוגי הכובעים ותתי שמלות התחרה (כולל תחרה מיוחדת אחת שנבלעת במעי- חתול), ומורעבים נזכה לאכול ארוחת תה הנערכת באצילות, כלומר, בחסכנות, הכוונה, כמובן, לקמצנות מופלגת.
אך גם כשמדובר ברשמים, כביכול, של עיירה שכוחה וזנוחה, הסיפור, כמיטב ספרות העידן ההוא, איננו זונח אותנו אף לא לרגע: אח אובד, ירידה מעושר מופלג (באופן יחסי, כמובן) לעוני מנוול הגורם לליידי להפוך, לא עלינו, למוכרת תה, ושוב עלייה בחזרה לאיגרא רמא. אלו מרכיבים נפלאים והזויים המזכירים לנו מדוע כדאי כל כך לסטות שוב ושוב אל אותה מאה מופלאה וללגום מהשיקוי הזה.
קרנפורד מאת אליזבת גאסקל, מאמגלית: תומר בן אהרן, הוצאות הכורסה ותשע נשמות, 260 עמ'