כאב הנפילה

על כריכתו האחורית של הספר מתנוססת הבטחה המאזכרת את הולדן קולפילד, גיבורו האבוד של  'התפסן בשדה השיפון', וכן, על אותה כריכה, מופיע כריסטופר בון, הדמות האספרגרית של 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.

הבטחות צריך לקיים ולפרוע, מה שלמרבה הצער איננו קורה בספר זה.

העלילה נפתחת באירוע מכונן המתרחש בילדותו של גיבור הספר, מתיו הומס, כאשר זה נקלע למחזה בו ילדה צעירה עורכת טקס הלוויה לבובה שלה. מתיו הנרעש מנסה להציע לילדה נחמה אך נדחה. המראה הקשה יעורר אותו לעשות מעשה שעליו יתחרט כל חייו, מעשה הקשור בסוד האופף את מותו של סיימון, אחיו הצעיר.

"אני חייב לומר שאני לא אדם נחמד," טוען מתיו במשפט הראשון הפותח את הספר, משפט המעיד על ליקוי בסיסי בעלילה ובמונולוגים של הגיבור, שכן ספק אם ילד ישתמש בסגנון דיבור כזה.

למן התחלה זו ועד לסוף בו יוסבר מדוע ואיך מת סיימון, משתרעים מעל למאתיים ותשעים עמודים המספרים על ילדותו של מתיו ועל מחלת הסכיזופרניה שבה אובחן.

העומס מתיש.

אם באמצע העלילה היה גיבורנו יוצא לציד נמרים או למסע גילוי יבשות, לא היינו, הקוראים, נדהמים כל כך, כי נראה שהמחבר רצה לכתוב על הכול מכל:

על האירוע האפל שהוביל למותו של אחיו בעל הלקות. על רגשי האשם, על ילדותו המסוכסכת ועל אמו הכפייתית. על האשפוזים שלו, על התרופות, על הפסיכיאטרים ועל היחסים עמם. על מחלת הסכיזופרניה שהתקבעה במשפחתו דורות רבים וגם על סבתוש.

וכל הבליל הזה מובא בשפה לא אמינה במיוחד, לפרקים מתיילדת, שלא מצליחה להעלות בדמיון את הסכיזופרניה שכה ביקש להעביר, גם לא בעזרת הגופן המיוחד שהשתמשו כדי להדגיש אותה.

אף שמסופר לנו שהמחבר הנו אח המתמחה במחלקה פסיכיאטרית, ונראה שהוא אכן מכיר מחלקה זו לכל אגפיה, הרי שהיכרות זו לבדה איננה מספיקה, והצורך הספרותי נותר ללא מענה.

מיותר לציין שכל קשר בין ספר זה לבין עלילת התפסן בשדה השיפון, הוא מקרי בלבד ועל אחריות הקורא.

לקראת סוף הסיפור נכרכים הקצוות, והאירוע שבו נפתח הספר צף ועולה מבין קרעי הזמן, אך לקוראים המותשים כבר מאוחר מדי.

וכפי שנהגו מורינו לדקלם את הקלישאה "יש לך פוטנציאל", גם בספר זה טמון פוטנציאל שלא התגשם וחבל.

כאב הנפילה מאת נתן פיילר, מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת כתר, 291 עמ'.