ההוביט

10 במרץ 2018

הפנטסיה נושמת, חיה ובועטת. והנה, בארצנו הקטנה והחמה אפשר להסתפק לא רק בתיאורים ריאליסטיים חודרי כליות ומרטיטי לב (צמד ביטויים החביב על אחדים מן המבקרים). כבר זמן רב שאפשר לצאת ממחשכי המחתרת ולטפס לכיוון האונה הימנית, ומשם לפתוח דלת לעבר מקומות מושלגים, למקומות שבהם יש עליות גג ומאורות חמימות ורחבות, למקומות שבהם יש יערות אינסופיים, טרולים, אלפים ויצורים נוספים שבהם איננו פוגשים בתחנת האוטובוס או בדרך לעבודה. 'ההוביט', שיצא זה עתה בתרגום חדש ומקסים בפני עצמו, בהחלט ממלא את המשימה.

בימינו, כשאומרים 'פנטסיה', תמיד יימצא בסביבה מעריץ כלשהו לסדרת הארי פוטר המצליחה. אך אני מעזה להסתכן ולומר – כפרפרזה על משפטו הידוע של דוסטויבסקי – שבמקרה הטוב ג'יי קיי רולינג רפרפה על יד גלימתו של טולקין. מי שלא קרא את ההוביט ואת ספרי ההמשך ב'שר הטבעות', ולעומת זאת קרא רק את ספרי הארי פוטר, מובטח לו שבסיס הקריאה שלו רעוע. כמובן שטולקין לא המציא הכול ואף הוא שאב את החומר לספריו ממיתולוגיות ויקינגיות וסקנדינביות, אך ספק אם העניין במיתולוגיות אלו לא היה נותר מנת חלקם של חוקרים בלבד, לולא הוא.

עלילת ההרפתקאות של ההוביט פותחת בתיאור מקום: "במאורה באדמה גר לו הוביט". אך בניגוד להקשר הצץ ועולה מיד במוחנו, במקרה זה לא מדובר על מחילה מתפוררת או חשוכה, אלא על חללים רחבי ידיים המשופעים בנוחות, בכלים נאים ובהרבה אוכל משובח. במאורות אלו שוכנים ההוביטים, ומר באגינס, הלוא הוא גיבורנו, לא יצא מכלל שכניו: גם הוא התגורר באותה מאורה יפה וגם הוא היה מוכשר בסביאה ובשינה.

עד שבא גנדלף. ומרגע שנכנס קוסם זה לתמונה, מתערערת השלווה המשעממת והנינוחה של מר באגינס, ולמרבה חרדתו מציפים את מעונו שלושה עשר גמדים נודניקים אשר מכלים את המזווים הגדושים שלו ומעירים מהומה בביתו. משימת חייהם של הגמדים, כך נודע למר באגינס המבולבל, היא לצאת אל ההר שבבטנו נמצא האוצר הגדול, להתגבר על הדרקון המשגיח עליו (שחביבות אינה ממידותיו), ולהחזיר לעצמם את הגזל, ליתר דיוק למנהיגם הגמד תורין צינת אלון.

את ההוביט שלנו לא מעניין זהב. למרות הוביטיותו, הוא מזכיר בן אנוש שממש לא מחפש צרות בחיים, או כפי שהוא אומר לגנדלף: "אנחנו טיפוסים פשוטים ושקטים ואין לנו צורך בהרפתקאות. כמה לא נעימות ומטרידות ובלתי נוחות הן! הן גורמות לך לאחר לארוחת הערב! קשה לי להבין מה מוצאים בהן!".

למרבה היופי, גנדלף, הקוסם הדגול והמבוגר האחראי שבחבורה, אינו עושה שימוש בקסם כלשהו כדי לרתום את באגינס אל הגמדים ומשימתם. גנדלף (למעשה, טולקין) מניע את באגינס על ידי לחיצה קלה על כמה ממניעיו, ומצליח להצית בו את דם טוק הלוחמני ואוהב ההרפתקאות.

באגינס יוצא למסע וזוכה בתחילה לעלבונות מצד הגמדים שאינם מבינים מה מצא בו גנדלף. בדרכם הם פוגשים בטרולים, גובלינים (מילה אחת, לטובת אלו שקראו רק את הארי פוטר: גובלינים לא התחילו את דרכם בעולם כבנקאים…) ועוד יצורים שונים ומשונים ומסובכים במכשולים. אך באגינס, למרבה הפלא, גם שלנו, הקוראים, מתגלה כפורץ מוכשר ואמיץ, המוכן להסתכן עבור משהו שלא חשוב לו במיוחד.

ספר, מחבר ותרגום

יש ספרי מסעות רבים, אך ייחודו של הספר הזה הוא לא רק בהרפתקאות ובעולם מרהיב־הפרטים שיצר טולקין, אלא במסע הפנימי והאמיתי שעובר הגיבור שלו. באגינס העצלן נוטש את עולמו הנוח ומוצא בעצמו תכונות שלא שיער שהן קיימות. ובניגוד לספרי מסע מלאכותיים, כדוגמת 'האלכימאי', שבהם האירועים חיצוניים, בהוביט אנו מגלים את אופיו האמיתי.

לו הייתי שרת החינוך, הייתי שמחה להכניס את הספר הזה למצעד הספרים בבתי הספר. למען ידעו כל הורה ומורה שגם בילד העצלן ביותר יש בליטות וזיזים המאפשרים להניע אותו, כפי שעשה הקוסם גנדלף. בלי קסמים וכשפים, אלא באמון מוחלט.

וכך, העלילה הפותחת בחוסר האונים של מר באגינס כשהוא מגלה ששכח לקחת למסע ממחטת כיס (שבהחלט לא תסייע לו בקרב מול דרקונים) מסתיימת בשובו של מר באגינס למאורתו, ושם הוא מגלה שלא רק כפיות איבד, אלא גם את שמו הטוב, אך לא היה אכפת לו כלל. כי עתה, לאחר המסע, הוא היה בילבו לגמרי אחר.

פרט לתרגום הנוכחי, תורגם ההוביט לעברית פעמיים. בפעם הראשונה בשנת 1976 על ידי משה הנעמי, תרגום שובה לב לספר מאויר בחלקו, שעדיין נמצא על מדף הספרים שלי. השני הודפס כשנה לאחר מכן, והוא תורגם בשבי, על ידי ארבעה טייסים ישראלים שנשבו במצרים. הסיפור שעמד מאחורי התרגום ריגש והעמיד דורות של נאמנים לתרגום זה. בנו של טולקין, כריסטופר, התלהב מהסיפור. כמו שקורה רבות בתרגום של ספרים קלאסיים ואהובים, גם בקריאת ההוביט מעורב ממד רגשי, אך האמת היא שתרגומה של יעל אכמון עושה חסד עם הספר ועם מחברו.

מדי פעם, בקריאת התרגום החדש, לא התאפקתי ובחנתי מילים ומשפטים בספרים הקודמים, והתוצאה הספרותית נוטה לחלוטין לטובת התרגום החדש. מצד אחד, התרגום גמיש ומותאם לימינו במילים שאינן ארכאיות. מצד שני, המתרגמת דייקה מאוד בביטויים ובמילים משפת המקור עצמה, כפי שמובא באחרית הדבר המצוינת שבסוף הספר.

וכמובן שאי אפשר בלי לומר כמה מילים על טולקין עצמו, או בשמו המלא ג'ון רונלד רעואל טולקין, שהיה בלשן ומומחה לשפה האנגלית ודיבר מעל שלושים (!) שפות. את ההוביט הוא טווה באוזניו ילדיו, ערב ערב, לפני השינה. ואז העלה אותו על הכתב, ולאחר מכן ברא עולם שלם ומדוקדק שבו לכל נברא היה המקום והתפקיד המיוחד רק לו.

טולקין לא רק כתב, אלא גם צייר את היצורים והמפות. עטיפת התרגום החדש נעשתה על פי ציור של טולקין. וכבר מהכריכה ניתן לשקוע בעלילה, לדמיין הרים מושלגים ולהצטנף תחת עצי יער והרבה שיחי אברש.

ההוביט – ג'.ר.ר. טולקין, זמורה־ביתן, 2012, 318 עמ', תרגמה והוסיפה אחרית דבר: יעל אכמון