מוגבל

22 בפברואר 2023

רומן הביכורים של אילה בן לולו, משוררת מצוינת ומוערכת, מציג בשתי הנובלות שבו דמויות של נשים סחופות שלמרות הימצאותן בעולמות ישראליים מאוד (בנובלה הראשונה- במשתלה ובשנייה- בצה"ל), הן לא מרגישות שום שייכות או זיקה לקרקע שעליה הן מנסות לדרוך ולייצב את עצמן.
מכל שורה נודף ריח של בדידות ושל חיים קטנים מאד. בן לולו לא הולכת בגדולות, היא תוקעת מסמרונים קטנים לאורך כל הספר, ודווקא בתיאורים הקטנים לכאורה היא מתגלה כמשוררת בכל עוצמתה, במערך דימויים שגורם לכל החושים לחגוג ולהכניס את הקורא היישר לתוך עולמן של הדמויות. הדימויים עצמם לא נותרים מעורפלים ומרחפים בחלל. בן לולו רותמת אותם היטב לעלילה.
כך, למשל, מתוארת אכילת תפוז ע"י רונית אפללו- הדמות הראשית בנובלה הראשונה "המשתלה":

"תפוז מצומק נותר על צמרת העץ מן החורף. היא שלחה את ידה גבוה, קפצה וניסתה ללכוד את הענף כדי להוריד אותו אליה אבל לא הצליחה. היא טיפסה על העץ, הגזע היה קר ומכוסה ירוקת לחה. היא משכה אליה את הענף, קטפה את התפוז והחליקה מטה כשהיא אוחזת אותו בידה. ציפורניה גיששו והחליקו על פני הקליפה הרפה — שכמו נצמדה בעיקשות אל הפרי ומיאנה להיפרד — עד שנמצאה להן אחיזה. היא אכלה ומצצה את התפוז, מקולף רק בחציו, פגום ופצוע מציפורניה, והשתעלה ממתיקותו התוססת."

במרכז הנובלה הראשונה, "המשתלה" רונית אפללו מוצאת עבודה במשתלה ומפתחת מערכת יחסים משונה עם ברטי, אחד מעובדי המשתלה, גבר גרוש ואב לבת שלא חיה עמו המתגורר בצריף. כמיהתה של רונית למשפחה, לקרבה ולשייכות עוברת לאורך כל הנובלה ומתאפיינת בכמיהה עזה ומוזרה לפגוש את נטלי, בתו של ברטי. בהתחלה נדמה שהכמיהה הזו לא מעוגנת בשום היגיון פנימי של העלילה, אבל לאט לאט מתגלה האובססיה של הנטושים והנידחים בכל עוצמתה: רונית לוקחת את התמונה של נטלי ומאותו הרגע מפתחת אליה יחס של קרבה. ובאמת בסוף הנובלה הפנטזיה הזו קרובה להתרסקות. כוחה של הנובלה היא בהליכה אל הלא צפוי: לא מדובר פה בעוד רומן מזדמן ושולי או באובססיה כלפי הגבר. ודווקא הסטייה הזו אל המשעול הלא צפוי מקנה לנובלה הזו אמינות ויופי, גם אם ייאוש נודף אלינו מכל פינה.
הנובלה השנייה "מוגבל" מציגה את דמותה של דגנית בלילה בקורס כתבניות של צה"ל. אינספור יצירות על צה"ל נכתבו, אבל גם כאן מפגינה בן לולו את כוחה כמשוררת מיומנת שכן היא אינה מסתפקת בתיאור העולם הצה"לי אלא שוב נותנת לקורא להיכנס אל תוך הדימויים ממש. כך למשל משתמשת בן לולו בשפה ביורקרטית כדי לתאר את השיממון והחידלון בבסיס של דגנית:

"תחילה למדו בנות הקורס להדפיס מילים קצרות ופשוטות, ואחר עברו למילים ארוכות; נאמר להן שהיעד הינו שיפור קצב ההדפסה לעשרים וחמש מילים בדקה, ושבעתיד יהיה עליהן להקפיד ולהדפיס בראש כל מכתב את סיווגו הביטחוני באותיות מודגשות, ״הסיווג ייקבע כמובן על ידי המפקד. כדי להדגיש אותיות צריך לחזור אחורה, לכוון את הפלח הנכון בכדורית מול הנייר וללחוץ על מקש האות, הנה ככה,״ אמרה הגר, רכנה אל מכונת הכתיבה, סובבה את כדורית המתכת על צירה והקישה להדגמה במקש האות ש׳ כמה פעמים. בתרגולים המעשיים התקשתה דגנית לבצע הדגשות: הדף הלבן שהיה מושחל בגלגלת היה זז, והאותיות ששכבותיהן לא חפפו במדויק זו לזו נראו כמו השתקפויות חיוורות. ״כדאי להימנע מהדגשות מטושטשות, זה יעשה למפקד שלכן כאב ראש,״ אמרה הגר והסבה את תשומת ליבן של הבנות לתרגול ההדגשה השגוי של דגנית. "

בקטע הזה הקורא מורווח פעמיים. הוא גם מקבל את עוצמתה המייאשת של יד הביורקרטיה דרך ההסבר המייגע כיצד יש להקליד וגם את אופייה הבלתי מסתגל של דגנית בלילה. ואם בנובלה הראשונה שפת אנשי השוליים היא זו שמכתיבה את הסגנון, בנובלה הזו שפת הביורקטיה ממחישה את אוזלת היד, הפאטאליות וחוסר האונים של אנשים בודדים שנקלעו לתוך מערכת ששום היגיון הומאני אין בה. בסצנה מפלחת לב מוצג חוסר האונים של דגנית בלילה כאשר היא נאלצת להתמודד עם ש.ג גס ושולח ידיים- וגם הסצנה הזו עוברת באיפוק.
בשתי הנובלות הללו הן בלילה והן אפללו מנסות בכל כוחן להשתלב במערכת כללית. משתדלות להשתייך לחברה. לשחק את כללי המשחק שלה, אבל שתיהן נוחלות כישלון –ולא כישלון חרוץ ומפואר, ודווקא עוצמתו המינורית של הכישלון הזה היא זו שמקנה לספר הזה את עוצמתו.

מוגבל מאת אילה בן לולו, הוצאת דביר, 192 עמ'